להיות בשיר- עפר חתוכה

<iframe width="560" height="315" src="http://www.youtube.com/embed/zaz0bo5-z3M" frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

טיול לתל שילה עם קבוצת 'מפגשים' מהישוב חשמונאים

אל תל שילה – מקום המשכן

ליקט, ערך וכתב: רפי חתוכה

וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג-ה'  בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית-אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ,

לִמְסִלָּה, הָעֹלָה מִבֵּית-אֵל שְׁכֶמָה--וּמִנֶּגֶב, לִלְבוֹנָה.(שופטים,כא,יט)

"כיון שנכנסו (ישראל) לארץ, העמידו המשכן בגלגל , ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו.  ומשם באו לשילה, ובנו שם בית של אבנים; ופרסו יריעות המשכן עליו, ולא הייתה שם תקרה.  ושלוש מאות ותשע ושישים שנה, עמד מקדש שילה" (רמב"ם, הל' בית הבחירה;א,ב). שילה –העיר המקודשת לשבטי ישראל בתקופת השופטים נזכרת במקרא פעמים רבות.  בשילה הוקצו הנחלות לשבטים ושם נקבעו הערים ללוויים: וַיִּקָּהֲלוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׁלֹה, וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה, לִפְנֵיהֶם...  וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הַהֹלְכִים לִכְתֹּב אֶת-הָאָרֶץ לֵאמֹר, לְכוּ וְהִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְכִתְבוּ אוֹתָהּ וְשׁוּבוּ אֵלַי, וּפֹה אַשְׁלִיךְ לָכֶם גּוֹרָל לִפְנֵי ה' , בְּשִׁלֹה.  וַיֵּלְכוּ הָאֲנָשִׁים וַיַּעַבְרוּ בָאָרֶץ, וַיִּכְתְּבוּהָ לֶעָרִים לְשִׁבְעָה חֲלָקִים עַל-סֵפֶר; וַיָּבֹאוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הַמַּחֲנֶה, שִׁלֹה.  וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה, לִפְנֵי ה' ; וַיְחַלֶּק-שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמַחְלְקֹתָם.  (יהושע ,יח).

בשילה התכנס העם בעתות מצוקה  וגם נחוגו בו, מדי שנה, חגיגות דתיות שבהן היו יוצאות בנות שילה לחולל בכרמים:"וַיְצַוּוּ אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר , וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ; וַהֲלַכְתֶּם, אֶרֶץ בִּנְיָמִן".

אל שילה עולה לרגל אלקנה מידי שנה בשנה:"וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה", ואתו חנה אשתו העקרה, המתפללת לבן, ונודרת להקדישו לעבודת ה'. ה' נענה לה והיא זוכה ללדת את שמואל, שיגדל בבית ה' במשכן שילה ויהפוך להיות מגדולי נביאי ישראל ובעל שיעור קומה המקביל למשה ואהרון: " מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו,  וּשְׁמוּאֵל, בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל-ה'  וְהוּא יַעֲנֵם". ה' מתגלה לראשונה לשמואל בהיותו בבית ה' במשכן שילה, 

לאחר תקופה ארוכה של העדר נבואה:

" וּדְבַר-ה', הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם--אֵין חָזוֹן, נִפְרָץ" . מאז התגלות ה' לשמואל ובזכותו, משתנה מצב זה "וַיֹּסֶף ה', לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה:  כִּי-נִגְלָה ה' אֶל-שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ, בִּדְבַר ה'".

בשלהי ימי עלי, בטרם יהפוך שמואל למנהיג המובהק, מוציאים בני עלי, בלחץ העם את ארון הברית מן המשכן בשילה לשדה המערכה , למלחמה בפלשתים. איש בנימין רץ משדה המערכה, בתוככי ערוץ נחל שילה שמצפון לישוב 'בית אריה' של היום, עד שילה, וכך דיווח:

" וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל-עֵלִי, אָנֹכִי הַבָּא מִן-הַמַּעֲרָכָה, וַאֲנִי, מִן-הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם; וַיֹּאמֶר מֶה-הָיָה הַדָּבָר, בְּנִי.  וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר, נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה, הָיְתָה בָעָם; וְגַם-שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס, וַאֲרוֹן הָ', נִלְקָחָה.  וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת-אֲרוֹן הָ' , וַיִּפֹּל מֵעַל-הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת.

ובספר ירמיהו, ז,יב: 

" כִּי לְכוּ-נָא, אֶל-מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם, בָּרִאשׁוֹנָה; וּרְאוּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ, מִפְּנֵי, רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל".הכוונה, כנראה, לחורבן המקדש בשילה, שהיה המרכז הדתי הישראלי הראשון. מדבריו של ירמיהו אנו למדים כי בימיו נהגו עדיין להצביע על מקומו של המשכן בשילה וכי זכר חורבנה של שילה היה טבוע עמוק בתודעת העם, למרות שחלפו כ-450 שנה מאז התרחשו הדברים. העדויות הארכאולוגיות שנחשפו בחפירות תל שילה מלמדות על עוצמת השרפה   שהשתוללה במקום בעת שנהרס בידי הפלשתים.

זמן-מה עמדה שילה בשיממונה, עד שחודש היישוב במקום בתקופת המלוכה. אחיה הנביא שפעל בימי ירבעם, היה שילוני, כלומר בא משילה. עדות במקרא לישוב יהודי בשילה  לאחר חורבן בית-המקדש בירושלים, בירמיהו,מב,ה: " וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים; וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם, לְהָבִיא בֵּית  ה'"

שילה מופיעה במקורות ההיסטוריים גם בתקופות המאוחרות, והשרידים במקום מלמדים כי היה בה רצף יישובי מלא כמעט עד ימינו, אך למידת חשיבותה בימי השופטים לא חזרה מעולם. זכר קדושתה מתואר בצורה ציורית גם שנים רבות לאחר תקופת השיא שלה: "אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד: פעם אחת הלכתי לשילה, והרחתי ריח קטורת מבין כותליה"  (יומא לט, עב). 

שילה נזכרת גם בספרות הכנסייה ואצל עולי-הרגל הנוצריים של התקופה הביזאנטית. הערבים קוראים לעמק שילה בשני שמות נוספים: סהל אל-עיד (עמק החג) וכן סהל אל-בנאת (עמק הבנות) הקשורים, כביכול, לסיפור חטיפת בנות שילה ע"י אנשי בנימין.

איך יודעים שזו שילה העתיקה ?

 זיהוי מקומה של שילה הוא פשוט. ראשית, האתר היה ידוע עדיין בימי-הביניים ונוסעים שונים ביקרו שם ותיארו את אשר ראו. שנית, התיאור  הגיאוגרפי-המקראי הנהדר בספר שופטים(כא,יט ) מסייע לנו:

"וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג-ה'  בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית-אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ,לִמְסִלָּה, הָעֹלָה מִבֵּית-אֵל שְׁכֶמָה—וּמִנֶּגֶב (=מדרום), לִלְבוֹנָה".

היות שבית-אל מזוהה עם הכפר 'ביתין' 

שמצפון-מזרח לרמאללה, והיות שלבונה מזוהה עם הכפר 'לבן-שרקיה' הסמוך לשילה, והיות ש"המסילה"- הלא היא דרך ההר העתיקה , מזוהה עם תוואי כביש ירושלים - שכם של ימינו , הרי שקל לאתר את מקומה של שילה. בעניין זה מסייע בידינו גם מקור מאוחר יותר: אוסביוס, בישוף הכנסייה מקיסריה במאה הרביעית לספירה, כותב עליה: "...והיא בי"ב מילים 

 
(מניאפוליס=נבלוס=שכם) בעקרבטני". ניאפוליס היא שכם ועקרבטני היה שם האזור שנקרא על שם עיר ששמה השתמר בכפר הערבי עקרבה, המצוי מצפון-מזרח לשילה (ושממנו יצאו רוצחי משפחת פוגל) . בנוסף לתיאורים המאלפים במקורות ההיסטוריים, חשוב לציין את השתמרותו של השם הקדום בשם הכפר שהיה קיים עדיין במקום במאה ה-16 לספירה ובשם המעיין הסמוך - סילון, ואת העובדה שהממצא הארכיאולוגי באתר מתאים לתולדותיה של שילה, כפי שהן מצטיירות מן העדויות הספרותיות.(מניאפוליס=נבלוס=שכם) בעקרבטני". ניאפוליס היא שכם ועקרבטני היה שם האזור שנקרא על שם עיר ששמה השתמר בכפר הערבי עקרבה, המצוי מצפון-מזרח לשילה. בנוסף לתיאורים המאלפים במקורות ההיסטוריים, חשוב לציין את השתמרותו של השם הקדום בשם הכפר שהיה קיים עדיין במקום במאה ה-16 לספירה ובשם המעיין הסמוך - סילון, ואת העובדה שהממצא הארכיאולוגי באתר מתאים לתולדותיה של שילה, כפי שהן מצטיירות מן העדויות הספרותיות.(מניאפוליס=נבלוס=שכם) בעקרבטני". ניאפוליס היא שכם ועקרבטני היה שם האזור שנקרא על שם עיר ששמה השתמר בכפר הערבי עקרבה, המצוי מצפון-מזרח לשילה. בנוסף לתיאורים המאלפים במקורות ההיסטוריים, חשוב לציין את השתמרותו של השם הקדום בשם הכפר שהיה קיים עדיין במקום במאה ה-16 לספירה ובשם המעיין הסמוך - סילון, ואת העובדה שהממצא הארכיאולוגי באתר מתאים לתולדותיה של שילה, כפי שהן מצטיירות מן העדויות הספרותיות.

באחת מן החפירות הארכיאולוגיות באתר תל שילה נחשפה רצפת פסיפס ועליה כתובת נוצרית-ביזנטית : "רחם על תושבי שילה". כתובת זו מאששת את ההערכה שאכן זהו מקומה של שילה המקראית. באתר נערכו חפירות ארכיאולוגיות אחדות, מאז 1922 ועד היום , ויש הרבה לספר עליהן, אך רוב התל טרם נחפר כהלכה מחוסר תקציב. כדי ללמוד היכן עמד המשכן על התל (2-3 אפשרויות) ומה הממצאים שנתגלו בחפירות כדאי לטרוח ולהגיע לסיור. 

איך מגיעים ?  לבאים מהמרכז:- נוסעים על כביש 60 מצומת תפוח או מאריאל- דרומה, לכיוון עלי ושילה. לבאים מירושלים: נוסעים על כביש 60 צפונה. לאחר שתחלפו על פני עפרה עוד כשבע דקות, תגיעו לכניסה לישוב שילה.     בכניסה לשילה פונים מיד שמאלה , לפי השילוט, לתל שילה. אל התל עצמו מעפילים בשביל נוח.

העובר בסמוך למקום שבו התגלתה בחפירות חומת העיר.  המקום פתוח כל יום בין 9-16 כולל יום ו' עד 13 . הכניסה בתשלום סמלי. טלפון לתיאום: רחל- 050-8753742.

אל תחמיצו ביקור בבית הכנסת המקומי שנבנה במתכונת המשכן. 20 אדנים (מאבן) משמשים כתומכות למבנה, תקרתו כיריעות,בתוככי ארון הקודש אבני החושן, והעלייה לעזרת הנשים היא כצורת הכבש שעליו עלו למזבח. בארבע פינות הבימה קרנות המזכירות קרנות מזבח.
כמו כן, מומלץ לערוך תצפית מהרחבה שליד המבנה החדש של ישיבת ההסדר בשילה. המראה מרהיב. ממרומי התצפית ניתן לראות את עמק שילה, את עלי ושכונותיה, את מאחז הראל ואת כל הישוב שילה.

אם אינכם ממהרים ניתן לשלב במהלך הטיול לתל שילה, או בחזרה, גם ביקור בעמונה, ובהזדמנות זו לחזק את ידי המתיישבים שם. מרכס עמונה יש תצפית נהדרת על עפרה. כדאי גם להעיף מבט בעיי החורבות שהותירו אחריהם הדחפורים של הצבא והמשטרה ביום הקשה של הריסת בתי הקבע בעמונה .  טיול נעים.

שעה מעל הזמן- מילים ולחן עפר חתוכה

<iframe width="853" height="510" src="http://www.youtube.com/embed/hZfaqQEJ3vE?hd=1" frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

http://youtu.be/hZfaqQEJ3vE
שעה מעל הזמן
מילים ולחן :עפר חתוכה

אב הרחמן הקשיבה-שקט חרישי...
איך פני ריקם תשיבה? השיבה את נפשי...
פנה אלי וחונני כי יחיד ועני אני..
אב הרחמן אשיחה ויחפש רוחי..

אב הרחמן הקשיבה קול תחנוני
אשפכה ליבי אגידה כל רעיוני
שעה נא לתפילת עני
הן לא תבזה דמעת עיני...

אב הרחמן אב הרחמן
עוד שעה מעל הזמן הקשיבה, השיבה..!
אב הרחמן אב הרחמן
עוד שעה מעל הזמן הקשיבה...

אב הרחמן עוד רגע "תהא השעה.."
שעת רצון מלפניך ושעת ישועה
שמע ליבי וכליותי לך אלחש ה' שפתי..
מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי

וכל עוד בלבב פנימה עוד בוערת אש
אז אוכל להתנחם "רק לא להתייאש"
עורי נפשי כי בא אורך..
"גם כי אלך גם כי אלך..."

אב הרחמן אב הרחמן
עוד שעה מעל הזמן הקשיבה, השיבה..!
אב הרחמן אב הרחמן
עוד שעה מעל הזמן הקשיבה...

מכתב גלוי לראשי מועצת יש"ע שנשלח ביולי 2007 ותקף גם היום

ליו"ר/למזכיר מועצת יש"ע - שלום !!  ראיתי ושמעתי אותך היום בטלויזיה בעניין ממצאי הסקר שהוזמן ע"י "שלום עכשיו" . גם אני סבור שהסקר מוטה ו"מוזמן". אבל , גם אם הוא מוטה במידת רבה - המצב האובייקטיבי לא מרנין . החוסן האידיאולוגי - של מתיישבי יש"ע או מתנחלי יש"ע לא חזק דיו - לעמוד מול פיתויים שעלולים להיות מוצעים להם, אם  דעת הקהל בארץ תדרוש נסיגה. סקרים שנעשים בקרב אזרחי ישראל - לא מטעם "שלום עכשיו" לא מראים אהדה גדולה מאוד למפעל ההתיישבות ביש"ע. אין לי ספק כי הללו מושפעים מאוד מהתעמולה הארסית של השמאל, הנתמך ע"י גורמי תקשורת שמאלניים , חסרי שרשים דתיים-לאומיים והיסטוריים. אלה כידוע בזים לערכים מקודשים כמו "ארץ הקודש" "גבולות ההבטחה" , "ההשגחה" , "נצחיות עם ישראל" , "יעוד עם ישראל" , "אמתות התורה", "אמתות חזון הנביאים" , "האבות" ,  "בית המקדש" "ביאת משיח" וכל אותם ערכים שהיהדות האמונית כה  מאמינה בהם . מול התעמולה השמאלנית החזקה השוטפת אותנו מכל במה , - היהדות האמונית - וכל הגורמים "הלאומיים" -"מסורתיים" מגיבים ב-"קול ענות  חלושה" . הללו שומעים "ייפסק הכיבוש" ומגמגמים - ולא מוחים. השמאל מניף כרזות כגון: "אנו לא רוצים לשלוט בעם זר"- והתגובה של הימין רופסת . מול האשמות ארסיות של שמאלנים  כמו : "מתנחבלים" , או:  "המתנחלים מחזיקים אותנו (את אזרחי המדינה) כבני ערובה" , "תתכנסו בחזרה לתוככי הקו הירוק  ואל תסכנו את כלנו" , ועוד ועוד...מול דברי בלע אלה הנשמעים בכל פורום ובכל במה כמעט  ואין מוחה. אסור לציבור הדתי-לאומי להחשות לעת כזאת . "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא  אֶשְׁקוֹט, עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר" . צריך לרכז מאמץ ואמצעים - ולצאת לאופנסיבה רבתי - לקרב על ליבו של  הרוב הדומם - זה שאין לו עמדות כה מגובשות שעלול להסחף- ובחלקו  כבר נסחף אחר תעמולה שמאלנית - שאין לה מענה. תעמולה שמאלנית זו מכרסמת באמונתנו הלוהטת כי לנו הארץ הזאת. צריך להגיע לכל בית ספר - דתיים ושאינם דתיים. צריך להגיע לעיירות הפיתוח. צריך ללמד תורה ונביאים וכתובים ולהצביע על מרכזיותה של ארץ ישראל. צריך לחולל תמורה אצל הרוב המסורתי (רוב עם ישראל במדינת ישראל שומרי מסורת - ברמה כזאת או אחרת) שיכירו בזכותנו על הארץ  הזאת, ועוד יותר מזאת:- 'בחובותינו - לארץ הזאת' בבחינת "..ולא נעזבנה"  (כלשון הרמב"ן). אני חושב שמועצת יש"ע צריכה להוביל את הקמפיין הזה. זה שווה הקמת התנחלות אחת או שתיים (מבחינת הקצאת משאבים ואנרגיות). אם ימצאו המשאבים והאנרגיות לעשות זאת מבלי לוותר על התנחלות או שתיים עוד יותר טוב. רציתי רק להמחיש את חשיבות העניין. בתמונה: טרקטור מנקה שטחים-אפשר לאכלס שטחים אלו. צריך לגייס בעולם את המטיפים הנוצריים (לא צריך לחשוש) לקרוא בתנ"ך  על זכותנו על הארץ הזאת. למחות בכל פעם שמדברים על "כיבוש" - להזכיר את זכויותינו גם על עבר הירדן . לחזור בכל פעם בכל הזדמנות  על המנטרה "ארץ ישראל שלנו" וניתנה לנו ל"אחוזת עולם". צריכים להיות  אובססיביים בעניין זה. ללמוד מהערבים שלא מפסיקים להגיד על כל ארץ  ישראל - מן הים ועד המדבר כי זו ארצם ("בילדי, בילדי"). זה הקרב העיקרי שצריך לנהל. הקרב על לבבות אזרחי מדינת ישראל  ("הכשרת הלבבות" כלשון אחד העם). בלי הכשרת הלבבות והטייתם לרעיונות היסוד של "שיבת ציון" הנוכחית - מלאכת ההתנחלות וההתיישבות  ביש"ע - עלולה חס וחלילה להפגע קשות. צריך בלי חכמות - ועם יומרה גדולה - להעביר לכל העם הזה "סדרת חינוך"  "באהבת ציון" ובחזון הנביאים. פרסומים, עצרות, סרטים דוקומנטריים,  סמינרים, שבתות עיון - להגיע לכל אזרח בארץ. לא לוותר מראש על אף אחד  , גם לא על מי שנראה על פניו בלתי רלוונטי. אני מקווה שלא תפטור מכתב זה שנכתב מקרב לב - בחוסר התייחסות ובזלזול . אני מקווה שהנך מבין שזה הדבר שיבטיח עמידה איתנה של  אוכלוסיית יש"ע - והכפלתה פי כמה וכמה. צריך לשנות את דעת הקהל בישראל. צריך להאבק על כך. צריך להלחם על כך. זו לא מלחמה קלה. אבל מי שיגלה דבקות במשימה הזאת גם ינצח. אין להלחם עבור מפלגה זו או אחרת. יש להלחם על הרעיון. בשביל זה באנו לארץ הזאת. בשביל זה באו הראשונים - לפני מאה שנים ויותר. "לבנות ולהבנות בה" ולהקים בה את הבית השלישי. ברגע שהרוח תשוב בעוצמה היא עשויה להפיח אש גדולה בגחלות המצויות בלבבות. צריך מנהיגות סוחפת ומלהיבה. צריך להוביל את המאבק הצודק הזה עם אמונה גדולה בצדקת דרכנו. את הבטחון הזה בצדקת הדרך צריך להקרין החוצה. לשכנע את כלם שזו הדרך ואין בלתה... עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל: עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ,  וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים.  עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים, בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן; נָטְעוּ נֹטְעִים, וְחִלֵּלוּ.  כִּי יֶשׁ יוֹם, קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם; קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן, אֶל ידוָד אֱלֹהֵינוּ. (ירמיהו,ל) בברכה, רפי חתוכה (סא"ל מיל) ראשון לציון נ.ב:  צריך להבין שהצהרות הדוברים ותגובותיהם בתקשורת , בדבר זכותנו על ארץ ישראל צריכות להישמע בקול רם וצלול. הדברים חשובים בראש  וראשונה עבור ה'מתיישבים והמתנחלים' ( אנו גאים בכינויים אלה שהם תארי שבח - ולא  גנאי) .  התגובות וההצהרות חייבות להיות בעלי תוכן  אמוני , על פי חזון הנביאים .  צריך להזכיר למי ששכח , או מי שאינו יודע , מהו חזון זה. צריך לשבח ל-ה' קבל עם ועולם על מה שכבר נעשה. צריך לספר - בשכנוע עצמי רב - על ה"תוכנית הא-לוקית" ולא להתרגש מתכניות של מנהיגי אומות העולם .  צריך להפיח בעם את האמונה והתקוה שהתוכנית היחידה שתתממש היא  זו הנזכרת במקורותינו, ולא יעזור לשונאינו מבית ומחוץ שום דבר. צריך לחזור ולומר לעם ישראל (משום "כח מעשיו הגיד לעמו..") כי חובה עלינו להימצא  ביהודה ובשומרון לא רק בגלל שיקולי ביטחון , אלא בראש וראשונה  כי זו ארצנו ונחלת אבותינו . מול "המרגלים" של ימינו (מרגלים ומסיתים ומדיחים ממש) "מוציאי  דיבת הארץ רעה" - מול שונאי ה' ושונאי עמם - נזכור ונזכיר את דבריו הנפלאים של כלב ונשאב מהם כח :- "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם, אֶל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ-- כִּי יָכוֹל נוּכַל, לָהּ." מאמר זה התפרסם לראשונה באתר גוש קטיף ביולי 2007 http://www.katif.net/art.php?table=art&id=20

להלן מאמר שנכתב ב'מעריב' -2004 והוא תקף גם היום: לא לשחרר רוצחים

רפאל חתוכה סבור כי הקריאות לשחרורו של ברגותי, יובילו להפיכת בתי המשפט לפארסה

דפדף בחדשות רפאל חתוכה 14/11/2004 17:54

בימים אלה עולה לדיון שאלת שחרורו של מרואן ברגותי, שנידון "רק" לחמישה מאסרי עולם מצטברים, בגין רצח של ישראלים חפים מפשע. לדעת רבים היה ראוי לדון אותו למוות, או לחלופין ל-50 מאסרי עולם. אלא שהתביעה לא היתה מוכנה להשקיע עמל כה רב בהכנת תשתית ראייתית מספקת, למספר גדול בהרבה של מעשי רצח המיוחסים לו. אלה המצדדים בשחרורו סבורים שהוא עשוי להיות בר שיח נוח למדינת ישראל, במו"מ עתידי על הסדר קבע. לשם כך, הם סבורים, כדאי לנו לשחרר את הרוצח. אני, לעומת זאת, סבור כי יש להתנגד למהלך זה בתוקף, מסיבות מוסריות, מה גם שאיני משוכנע שהאיש יהווה עבורנו פרטנר נוח. אחד הדוברים הבכירים שהשמיעו קולם בעניין הוא שר הפנים, אברהם פורז. לטענתו, מדינת ישראל כבר שחררה בעבר רוצחים בעיסקאות שונות. משמעות דבריו של פורז היא שהוא מסתמך על תקדימים שגויים ורעים שחטאנו בהם. כך אנו מוצאים עצמנו במציאות של "עבירה גוררת עבירה", כאשר אנו מידרדרים יותר ויותר בתחום המוסרי מבלי יכולת להתייצב. שוו לנפשכם מה יקרה אם נשחרר את ברגותי מכלאו. הרי אז יקומו בתוך זמן קצר "פורזים" חדשים, שיבקשו לשחרר אלפי מרצחים אחרים מכלאם, תוך הסתמכות על כך שאפילו ברגותי שנדון לחמישה מאסרי עולם מצטברים שוחרר מכלאו. מי יוכל להתנגד לכך, הרי יהיה בכך היגיון מסוים. אבל זה לא יסתיים  בכך. בהמשך יקומו אנשים ויטענו שהגיע הזמן לשחרר גם את יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. ואכן יהיה קשה להתמודד מול בקשת שחרור כזאת, אם לא תתחולל רוויזיה, שתאפס מחדש את ערכי המוסר ותחזירם למקור. לפי אותם ערכים, יחשב כל רוצח לבן מוות, שלכל הפחות עליו לרצות את עונשו במאסר עולם. מול שחיקת הערכים המתמדת, שאפשרה שחרור מרצחים בעיסקת ג'יבריל המפוקפקת, צריך לעצור ולומר: די! לא עוד! אנחנו חוזרים לתבוע דין צדק מכל עבריין. בלי הנחות ובלי כניעה ללחצים. נתעלם מכל חטאינו בעבר, ונתחיל מהתחלה בבחינת "ואשיבה שופטייך כבראשונה". כך נכונן מחדש את ערכי המוסר, ונחזיר להם את הכבוד האבוד. אם לא נעשה זאת, אזי בעתיד הקרוב מאד לא יתרגש איש, ובודאי לא אוייבינו, מגזר דין של מאסר עולם שיושת על מרצח, בין שיגזר עליו מאסר עולם אחד ובין שיושתו עליו 50 מאסרי עולם מצטברים. אז הכל ידעו שפסקי הדין של שופטי ישראל הם פארסה אחת גדולה. התפרסם במעריב, תחת הכותרת "בחזרה למקורות" http://www.nrg.co.il/online/1/ART/820/883.html

תמונת המשפחה בעדן (אבא כבר נמצא בארץ)

מימין לשמאל: בשורה הראשונה בחזית: שולמית ורבקה ז"ל,מאחריהן;
אני -רפאל- יושב על ברכי דודי סעדיה ז"ל - אח של אבא ז"ל. ובמרכז התמונה רחל (חסיד) בת הדוד סעדיה
עומד מימין, אחי סעדיה, דודי סעדיה ז"ל, אמי רחל ז"ל;
בשורה האחרונה: מזל אחותי-ז"ל ובת דודי בתיה שרפי.

"רק רגע" עם רפאל חתוכה, חשמונאים/
שוש גרינפלד / "ארץ בנימין"
גיליון 364 אייר תשע"א מאי 2011


יליד שנת תש"ה, 1944, בעדן שבתימן.
ילדות ונעורים ברמת גן.
נשוי לחביבה - גמלאית; בעבר, מורה ומחנכת, מנהלת בית ספר יסודי ממ"ד
אב לעופר, להב, אוהד ואיילת, וסב לנכדים ונכדות ("מקסימים").
לימודים: מקווה ישראל, מדרשה למורים דתיים, והיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב.
עיסוק בעבר: מורה ומחנך, מנהל בית ספר תיכון וחטיבת ביניים, שליח בני עקיבא לברזיל וללונדון, קצין בצבא הקבע; מפקד קורס מדריכי גדנ"ע (קורס מד"נים), מפקד בסיס הגדנ"ע בג'וערה, מפקד מרחב גדנ"ע צפון, וסגן מפקד פיקוד הגדנ"ע בישראל.
עיסוק בהווה: גמלאי צה"ל, מדריך בהתנדבות קבוצת גמלאים בישוב זו השנה הרביעית, מארגן טיולים בהתנדבות.
מוטו בחיים: להיות מעורב ומשפיע לטוב בכל תחום אפשרי.
תחביבים: מחשבים בכלל, ואינטרנט בפרט, עיון ולמידה בספרי דעת לסוגיהם, טיולים בארץ ובחו"ל, שחמט, שירה בציבור.

מה היה הרגע -

שנחרט בך בילדותך ?
אני ילד בן 4, עולה חדש, עומד בפתח המטוס וקורא בעברית לחיילים שעמדו על כבש המטוס בשדה התעופה בלוד "שלום לכם חיילי ישראל", ומיד נישא בזרועותיהם של החיילים שמעבירים אותי מיד ליד עד לקרקע, לראשונה על אדמת ארץ ישראל.

שלא יישכח ?
יש הרבה רגעים כאלה, אבל כמדומני שמראה בני הבכור עופר (היום תושב רבבה בשומרון) מיד לאחר הלידה, עם בלורית שחורה, הוא רגע שלא יישכח. זה הרגע שנעשיתי אבא לראשונה.

של הישג מיוחד?
יש הרבה רגעים כאלה. לדוגמה, רגע של חשיפת דרגות הסג"מ במסדר הסיום עם יצחק רבין כרמטכ"ל, רגע הענקת דרגות הסא"ל, רגע של ענידת כנפי הצניחה, רגע של קבלת תעודת בוגר אוניברסיטה בהצטיינות, ועוד...
ההתרגשות נבעה מכך שזכיתי לסיים קורס קציני חי"ר ולהיות קצין קרבי דתי בצה"ל. באותם ימים זה לא היה דבר מובן מאליו בציבור הדתי. את רבין כרמטכ"ל הערכתי מאד. את רבין כפוליטיקאי וכראש ממשלה בקדנציה השנייה הערכתי הרבה פחות, ואפילו מאד כעסתי עליו.

הכי שמח?
זכורה לי במיוחד בשורת שחרור ירושלים וקריאת מוטה "הר הבית בידינו". שמעתי זאת ברדיו, כמו כל עם ישראל, אלא שאותי מצאה הידיעה המשמחת כשאני כבר מפקד מחלקה במילואים, נמצא עם חיילי מול מערכי המצרים שבאום קאטף בסיני.

מי לא נכסף והשתוקק לראות את העיר העתיקה והר הבית משוחררים? כל מי שלמד תנ"ך ולמד היסטוריה, וקרא על קרבות מלחמת העצמאות, לא יכול היה שלא לערוג לירושלים, ושלא לחלום עליה בימים ובלילות. אלה לא מליצות נבובות. כך חשנו. כך הרגשנו, ולא הייתי יחיד בתחושות אלה.

כבן לעדה התימנית, שהתחנכה וחינכה את בניה על אהבת ציון, על שירי ציון שהיו מרטיטים כל לב, הגעגועים והכיסופים לירושלים היו בדמנו ובנשמתנו. עוד לפני שהתגייסתי לצבא, למדתי במדרשה למורים, שהייתה בשכנות ל"מרכז מורשת מנחם בגין" של זמננו, ומגגה נשקפו אלינו חומת העיר העתיקה ומגדל דוד. הייתי מרותק אל המראה הזה, והשתוקקתי ונכספתי ליום שבו נוכל להיכנס לעיר העתיקה ולכותל המערבי. בשנת 1962 הייתי עד לחילופי אש בין עמדת צה"ל שהייתה על כנסיית ה"דורמיציון" לבין עמדת הלגיון הירדני שהייתה בפינה הדרום-מערבית של החומה. הירדנים ירו מטווח קרוב מאד על סיור של צה"ל, שסייר למרגלות החומה, וגרמו למותו של קצין צה"ל, אבשלום סלע. לזכרו אנדרטת "סלע אבשלום" בתחתית המדרון המערבי של הר ציון. הסיור היה מורכב מחיילי מילואים מגדוד 112, הגדוד שהצטרפתי אליו כקצין מילואים במלחמת ששת הימים.

הכי עצוב?
היו לא מעט, בעיקר עם קבלת ידיעה על אובדנם של יקירים, בני משפחה, חברים וחיילים. אבל בכל זאת אציין מקרה אחד. זכיתי להימנות עם מפקדיו של יוני נתניהו בקורס הקצינים ב-1965. לא הייתי מדריכו האישי, אך כמדריך בסגל הפלוגה ניהלתי אתו שיחה מעניינת.

בסוף סדרת חינוך ב"יד לבנים" בפתח תקווה עמדה הפלוגה במסדר, לקראת יציאה לחופשה רגילה. בתום המסדר ניגש אלי הצוער יוני נתניהו, הצדיע (הוא היה מאד ממושמע) וביקש ממני שתי בקשות: הראשונה הייתה רשות לצאת לחופשה עם נשקו האישי (כמדומני "עוזי"), כשבימים ההם לא היו הצוערים רשאים לצאת לחופשה עם נשק אישי. הבקשה השנייה הייתה לקבל בהשאלה מפה טופוגרפית של אזור מדבר יהודה. השבתי לו ששתי הבקשות אינן בתחום סמכותי, והצעתי לו לפנות למשרד המ"פ.

ביודעי שאזור עין גדי הוא אזור קרוב לגבול עם ממלכת ירדן ויכול להיות מסוכן, שאלתי מתוך סקרנות: "עם מי אתה מתכוון לצאת לטייל?". "לבדי", הוא השיב. "ואיך תסתדר עם הצורך במים באזור מדברי?". "לא בעיה, המפקד. כבר שאלתי מחבריי 15 מימיות מים שאותן אשא בתרמיל גב". נדהמתי מההעזה. חלפו הימים ושכחתי מהעניין. לא חזרתי לבדוק אם יצא לטיול ולא שמעתי ממנו פרטים.

כשנזכרתי באותו סיפור כעבור שנים, תהיתי אם אכן יצא אז יוני לטיול. הבשורה המרה על מותו הגיעה אלי כשהייתי בשליחות ציונית בברזיל. חבר מקורב לקונסוליה צלצל לבשר על החילוץ ועל מותו של סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל.

הוכיתי בהלם. לא עקבתי אחרי הקריירה שלו, ולא ידעתי כי הגיע לתפקיד נכסף זה. יוני נתניהו סיים את הקורס כחניך מצטיין פלוגתי. הוא לא היה גדל גוף ומימדים, אך בלט מאד בכושרו הגופני. אני עדיין זוכר את מראהו, חמוש בנשקו האישי ובמקלע מאג, כשכל גופו עטור בשרשרות כדורים, והוא מדלג מ'פיסטין' ל'פיסטין' (מראש גבעה לראש גבעה).
אי אפשר היה שלא להבחין בחריגותו ב"נוף" צוערי הפלוגה. ראיתי אותו יושב לעיתים לבדו, עסוק בעצמו ובענייניו, ולא כל כך מתחבר לקבוצות שונות של צוערים. זה סקרן אותי וניהלתי אתו שיחה. הוא סיפר לי כי משפחתו בארצות הברית ורק הוא לבדו בארץ.

כעבור תקופת זמן , כשהתפרסמו פרקים מ"מכתבי יוני" בעיתון, ראיתי גם פרק בשם "טיילתי בגפי במדבר יהודה". קיבלתי תשובה לשאלה.

של אכזבה?
היום שבו קיבלתי הודעה רשמית וסופית כי לא אוכל להתקבל למדרשה למורים דתיים בשל גילי הצעיר, הודעה שכעבור שעות אחדות לא הייתה תקפה, היות שממש באותו היום התקבל מכתב מהנהלת המדרשה בירושלים, ובו הודעה שהנהלת המדרשה תשמח לראות אותי בין תלמידיה. הודעה כתובה זו שמה לאַל את ההודעה שקיבלתי בעל-פה באותו בוקר. הייתי בן 15 ותשעה חודשים כשהתקבלתי למדרשה. הייתי הצעיר שבתלמידים, ולאחר שנתיים, אני חושב שהייתי המורה הצעיר ביותר במערכת החינוך. אחי היה מורה, אחותי הלכה אז ללימודי הוראה בסמינר תלפיות, אבי היה רב – שבעצם גם הוא היה "מורה", כך שהיה זה מהלך טבעי. עם זאת לא תכננתי זאת. הנסיבות הכלכליות הן שהובילו אותי לכך, אבל משנפגעתי ע"י "חיידק" החינוך וההוראה, לא מצאתי דרך להירפא מ"ממחלה" זו. אני אוהב להיות מורה. אם הייתי צריך להתחיל את חיי שוב הייתי בוחר לעשות כל מה שעשיתי שנית. גם השליחויות הן הוראה וחינוך. גם השירות הצבאי, מרביתו מבחינתי, חינוך והוראה. קשה להסביר. אולי זו ההרגשה הטובה שבנתינה. אולי זו ההשפעה המעצבת שיש למחנך על עיצוב אישיות חניכיו תלמידיו.

שבו החלטת לעבור לבנימין?
הרצון לבנות את ביתנו ביהודה או בשומרון תפס אותי מיד לאחר מלחמת ששת הימים. כשראיתי את מאבק המתנחלים להקמת ישובים התקנאתי, והתגאיתי בהם ובמאבקם.

שחשת סיפוק גדול?
יש לי הרבה רגעים, שעות וימים של סיפוק עצום מפעילות ההתנדבות שלי בישוב חשמונאים, למען הישוב בכלל ומועדון 'מפגשים' - מועדון הגמלאים, בפרט, זו השנה הרביעית ברציפות. אני נהנה ללמד את הקבוצה תנ"ך, ועוד יותר אני נהנה להדריך את הקבוצה בטיולים , בעקבות התנ"ך ומורשת קרב. מדובר בקבוצת מבוגרים ומבוגרות מקסימים, תאבי דעת, חכמים, סקרנים. תענוג להיות אתם ובחברתם.

של החלטה משמעותית?
לקנות מגרש ביישוב חשמונאים ולבנות בו בית. הקרבה הגדולה למולדת החשמונאים הוסיפה וחזקה רצון זה.

שאליו אתה מתגעגע?
לשוב ולפגוש את אמי ז"ל בזרועות פתוחות ובחיבוק חם. שמה היה רחל, והיא נפטרה בשנת תשנ"ה (1995). הייתה עקרת בית פשוטה, אשת רב וגם בת-דודו של אבי. התייתמה מאביה בהיותה כבת 10, ולמעשה הוכרחה להיפרד גם מאִמּהּ שנישאה לאחר. היא גדלה בבית אבי - החתן שייעדו לה, וכשהגיעה השעה נישאו. פתגמיה של אמי ז"ל מלווים אותי כל הזמן. אחותי שולמית פרסמה ספר על אמי בשם "אַל-יַתִימַה" (היתומה) ובו סיפורים ופניני חכמה ששמעה מפיה. הייתה לה חכמת חיים עמוקה, וחכמתה מלווה אותי עד היום.

של הגשמת חלום?
כל הישג הוא הגשמת חלום. קביעת המזוזות בביתנו החדש בחשמונאים הייתה הגשמת חלום. החלום הבא שאני מקווה לזכות לקחת בו חלק, ולו רק כצופה, יחד עם כל בית ישראל, זה חנוכת בית המקדש השלישי, היום, מחר. ואם לא מחר - אז מחרתיים.